חזון לשלום ברחבי העולם ובמזרח התיכון

תחת שלושת הדתות של אברהם

(בו זמנית תשובה ל'התנגשות הציוויליזציות')

 

 

הסכסוך במזרח התיכון במפגש הגרעין הקשה של שתי מערכות תרבותיות. עם זאת מבט במכוונות לפתרון מראה כי מקורן של שתי התרבויות מצוי בגילויו של אדם אחד. דמות זו היא אברהם, אשר הינו המפתח לשלום.

 

עתה אני מבקש לעקוב אחר המקור הברור של שלושת הדתות. אני מקווה להיות מסוגל להראות, מדוע הדרכים השונות יכלו להתפתח באופן כה שונה אבל בו זמנית שמרו שלושת הדתו על כוונתו המקורית של אביהם, אברהם. זהו הבסיס לחזון השלום המוצע כאן.

 

האב הקדום של הציביליזציה היהודית-נוצרית והציביליזציה האיסלמית:

על פי התנ"ך והקוראן היה אברהם "עיראקי" במוצאו, אשר החל לפני קרוב לארבעת אלפים שנה מהפכה תרבותית. השפעתה של מהפכה זו ממשיכים לפעול גם כיום. כוחה המשחרר מהמתולוגיה משפיע היום בכל העולם. אברהם הצליח להשתחרר מתרבויות מיתולוגיות-דתיות, פוליטאיסטיות (מרובות אלים), היות והוא הצליח לגלות מחדש בתוך עצמו את הגישה למציאות אנושית בלתי אמצעית. הוא מצא בתוך עצמו את הכוח, ממנו נובע הכל. באופן זה הוא גילה לא רק את הכח היוצר את מקורות הקיום אלא גם את הפרספקטיווה הכוללת. באופן זה הוא יכל להתגבר על כל הקשיים של חייו ולפתור אותם באופן אשר הביא לכל המעורבים בהם יתרונות. באופן זה הוא חווה את הגשמת חלומותיו. על פי חזונו המקורי הוא נהפך לראש השושלת והשבט אשר אז החלה במסורת החדשה של מונוטאיזם ושל העם אשר עד היום רואה עצמו כ"עם הנבחר".

 

ממשיכי אברהם

כפי שהתנ"ך אינו מפסיק לתאר סטו האנשים מדרכו של אברהם. כנגד נפילת דורות זו פעלו אבל שוב ושוב אנשים, אשר התחברו לחוויה המקורית של אברהם. אנשים אלו היו הנביאים. עם אנשים אלו החל כל פעם מחדש שלב חדש בדת האמיתית. כלומר, באמצעותם החלו כל פעם מחדש שלבים חדשים בדת האמיתית. כלומר הבחנה בלתי אמצעית הכרוכה בהתרוממות תרבותית, כמו לאחר התקופה של משה, של דוד ושל גלות בבל.

 

אחד מנביאים אלו היה ישוע הנוצרי. הגישה שלו למציאות, נקודת הראות שלו היתה כי הכח היוצר, אשר ממנו הכל נובע, הוא הכח המקורי, האב הראשוני, ממנו הכל נובע. כאשר האב המקורי הבחין כמו אב אנושי הדואג לילדיו, אשר יקבלו מהטבע את הטוב שבו וכאב הנותן לילדיו בזמן הנכון את כל צרכיהם. כל אלו אשר יכלו לקבל פרספקטיווה זו, יכלו לראות עצמם כילדיו האמיתים של האל ואת אחיהם האנשים כאחים ואחיות אמיתיים וכך גם להתייחס אליהם, באופן רגיש ואמפטי. כך יכל להופיע האל הכל יכול על פני האדמה. דרך פרספקטיווה ייחודית זו הפך ישוע הנוצרי ל"בן האלוהים" ותחת כותרת זו נוצרה המסורת כולה, אשר המשיכה להעביר מסורת זו הלאה.

 

לאחר שפרספקטיווה זו שינתה מן היסוד את המסגרות של העמים החיצוניים והפכה לדת אוניברסלית אחת, נוצר בדיוק ממנה במעגלים רחבים יותר אי הבנה נוספת. אי הבנה זו פנתה כנגד הדרך של הנביא: אם ישוע הנוצרי נתפס כבנו היחיד של האלוהים משמעותו היא שכל שאר האנשים אינם בני האלוהים. מצב זה ראה הנביא החדש, מוחמד. הוא התיחס לכן ישירות לאברהם ולבלתי אמצעיות של מסירותו אל הכח המקורי, אותו כח שגם הוא חווה בעצמו.

 

אבל גם מסירות זו (בשפה הערבית ה "איסלם") שאותו גילה מוחמד הפך המהלך השנים להיות בלתי מובן. הוא עוות תחת הכורך של מערכות כללים תרבותיות ולפי צרכים זמניים ומקומיים של מי שנזקקו לו, כל עוד הם נסמכו על הקוראן.

 

המצב כיום התוצאה של הבנה בלתי מספקת

כך עומדות כיום שלוש דתות- שלוש מערכות כללים תרבותיות-זו נגד זו. כל אחת מהן מתיימרת לאחוז באמת היחידה והסופית ולכן שוללת את הדתות האחרות. זהו הרקע הלא רוחני, אשר אינו מקובל על האחרים, המצוי בבסיסו של קרב הציביליזציות.

 

תמונת הפתרון תמונה מתוך התקופה שבה יפתר הסכסוך: קדושה עבור כל שלושת הדתות

אם אנו רוצים לפתור את הסכסוך, אנו חייבים לחזור אל המקור של שלושת הדתות ולהביט מנקודת הראוש שלהן על כל תקופת זמן עתידית. תקופה אשר בה יפתר הסכסוך. איך יתיחסו בתקופת שלאחר הסכסוך שלושת הדתות האברהמיות זו לזו? איך הן יעריכו את המקור המשותף שלהן? באמצעות איזו סמליות הם יפגינו את הסמליות המשותפת שלהן?

באפן ברור ילמדו אז החברים של כל אחת מהדתות לראות, כי הכוונות הבסיסיות של שתי הדתות האחרות זהות לשלהן.

על מנת להקל עליכם את המשימה, להעמיד את עצמכם בסיטואציה עתידית זו, אציג לפניכן את התמונה של פתרון עתידי אפשרי. ברצוני להשליך את הפתרון בתוך הנוף של ירושלים היות ולאור הנבואות בשלושת הדתות יבנה בירושלים קודש הקודשים לכל העמים. על ידי זאת שאספר על הזהות של המאורע של הקדושה המשותפת, אני מקווה שיהיה קל יותר להבין, כיצד ניתן להגיע לפתרון זה.

בסיומו של תהליך הבנה זה , כאשר התהליך ההדדי של קבלה והכרה של שלושת הדתות זו בזו יסתיים ויהיה מקובל על הכל, תוכל תמונה וירטואלית זו להיות מוגשמת באופן פיזיבאמצעות צורה ארכיטקטונית. אולם לעת עתה צריכה תמונה זו לשמש רק כאמצעי תחבורה למסר זה.

ההצעה הנדונה אינה מיועדת, כפי שאולי יכול להראות, להקים מבנה אלא היא מכוונת להקמת חלל עבור השלום.

הסמליות העכשווית של הר הבית בירושלים:

החל נא עימי לבחון את הסמליות, אשר "חרם א'שריף", הר הבית בירושלים מציע כיום:

עבור המוסלמים מדובר על המקום השלישי בקדושתו בעולם. על פי המסורת עלה מוחמד ל"נסיעת הלילה" הידועה שלו משם. באותו מקום הקימו המוסלמים את כיפת הסלע המפורסמת שלהם.

לפני כן היה זה המקום של המקדש של שלמה והורדוס. את יסודותיו ניתן לראות גם כיום.

המקדש היהודי הוקם במקום זה כיוון שעל פי התנ"ך זהו המקום של המבחן הסופי של אברהם. אלוהים תבע ממנו להוביל את בנו להר המוריה, כפי שנקרא ההר במקור, ושם להקריבו לעולה. למרות שהמסורת המוסלמית מספרת את הסיפור באופן שונה, נמצאת כיפת הסלע במקום בו הביע אברהם את נכונותו להקריב את בנו.

לא רק בגלל זה מסמל המקום את תפישת העולם הגורסת, כי המסירות המלאה של אברהם עבור הנביא מוחמד היא המקור הראשוני של רוח ה"איסלם".

 

אברהם והיהודים החילונים:

יהודים חילונים תופשים היום את מוכנותו של אברהם להקריב את בנו לעולה כטרוף, אליו מתיחס התנ"ך כאל טקסט. בעינהם של יהודים חילונים אלו (ובעינהם של מרבית האנשים הרציונלים בעולם המערבי) לא עמד אברהם בנסיון שהעמיד הטקסט בפניו. התנ"ך לעומת זאת אומר שהוא עמד במבחן.

ההבדל בין שתי השקפות אלו חוזר אל העובדה הפשוטה כי הקבוצות החילוניות מרחיקות את עצמן במודע מן הנסיון של ההנחיה הפנימית. נסיון אותו גילה אברהם באופן ברור ואותו שחרר בהזדמנות זו מעכבות הכפירה האחרונים שקיננו בו, עם העלמותו המוחלטת של קורבן אדם כתוצאה.

היהודים החילונים יכולים להסתמך אך ורק על הרציונליות שלהם מה שהוא ההעדפה של הנחיה דרך כפירה או דרך רגשות . מאופן התפתחות זה של דתות לא מובנות נגרמו במהלך ההיסטוריה שוב ושוב צער ויגון בשמה של הדת. עבור ערנותם אל מול סכנה זו ראויים היהודים החילונים (מוסלמים, נוצרים, ...)להקרא הממשיכים האמיתים של ההובלה הפנימית שלהם. הובלה זו עומדת אל מול הסכנות של דת לא מובנת כהלכה. החילונים הם ישרים ומתיצבים למען מטרה זו ולכן צריך לכבדם ולהעריכם.

 

אברהם, המוסלמי המקורי (נוצרי, יהודי) מהות האיסלם:

הגישה הרוחנית, אותה טיפח אברהם, היוותה בכל מצב מסירות מלאה הניתנת מתוך מודעות. מסירות זו משמעה קבלת המציאות כאתגר. עמדה שהיא בבסיסה הכנעה מוחלטת למציאות הכוללת ולכח היוצר. הכח היוצר הינו המהות אשר מנחה את המציאות ושמו הוא לכן "אדון עולם". בשפה הערבית נקרא כח זה מאז ומתמיד "אסלם". כח זה בא יותר מאוחר לידי ביטוי בדת אשר נשאה את השם "אסלם", אולם מדובר כמובן כבר בכח אשר היה קודם אליה ונושא בתוכו את אותו גרעין רוחני של התנ"ך. בכל המסורות הרוחניות בעולם ידועה מסירות זו כמקור היחיד של השלום האמיתי.

כיפת הסלע, אשר נבנתה על ידי מוסלמים, נמצאת במקומה כביטוי של עובדה זו. היא נמצאת במקומה הנכון עבור שלושת הדתות של אברהם, כעדות לכל עמדה רוחנית, עליה שבה היהדות התקרבה לראשונה. אותה מהות רוחנית זכתה שנים רבות לאחר מכן לאישור מתוך ההקרבה העצמית של ישוע הנוצרי (אשר באופן טבעי אשר מחייבת הסבר עמוק הרבה יותר, על מנת להבין את משמעותה). עמדה רוחנית זומתחדשת ומנסחת את עצמה מחדש מאוחר יותר על ידי הרוח אשר מוחמד הקרין באמצעות ה"איסלם". המשמעות הסימלית של השראה זו באה לידי ביטוי ב"עליה אל השמיים של מוחמד בהר הבית, הוא המקום בו ממוקמת כיפת הסלע כיום.

באופן זה של הבנת מהות הדת, מתוך הבסיס עליה היא מושתתת, ניתן לראות כי אותו "איסלם" במשמעותו הקדומה הוא בסיסו של היהדות, של הנצרות ושל הדת הנושאת את השם איסלם". זוהי הסיבה לכך שכיפת הסלע חייבת להשאר במקומה הנוכחי. מקום קדוש זה חייב להיות מוגן על ידי שלושת הדתות.

 

מהות היהדות

היהודים הינם על פי תפישתם העצמית "העם הנבחר", כפי שהוכתב על ידי אלוהים. הם מחזיקים בכח הרוחני אשר קידם את העולם ואשר עד היום מוביל ומקדם את האנושות. התפקיד אותו ממלים היהודים מבחינת היעוד שניתן להם מהאל הוא לכן לשמור על המסורת המעידה על תודעת היותם נבחרים גם בהווה באופן מיוחד להיות ערים ומודעים לאותו ייחוד. משמעותה של אותה מודעות הינה בראש ובראשונה מתן כבוד לאמת הפנימית של האנשים ולהגן ולנצור את היצירה האלוהית. היות והאנשים מצויים תמיד בסכנה אשר מורכבת משני אלמנטים שונים. הראשון הוא הסכנה הנובעת מתוך הרגשות של בני האדם השונים הנבדלים זה מזה במהותם, אך מהצד השני בעמדות המבוצרות, אותם בונים האנשים בתוך הדתות והאמונות השונות. חלק מרכזי בהיבט זה הן האידיאולוגיות, בהן מרגישים האנשים צורך לדבוק כפי שבא הדבר לידי ביטוי במאבק המתקיים כיום בין ישראל לפלסטינה. עימות זה מוכיח את אותה הדבקות לאידיאולוגיות ותפיסות.

חזון השלום שאני מציג מטרתו להזכיר ליהודים על תפקידם העכשווי כעם הנבחר. באופן נראה לעין וברור על פני השטח צריך העם הנבחר, במידה והוא מקבל על עצמו את תפקידו האמיתי, להוות מופת ודוגמא, אשר העמים והדתות האחרים יהיו מסוגלים ללכת בעקבותיה. משמעות הדבר הינה כי היהודים יהיו חייבים למצוא כח מאחד אשר ישלבם בתוך העולם. על ידי השתלבותם בתוך העולם הם יוכלו לסייע לעמים האחרים למצוא את תפקידתם ומקומם בעולם.

על מנת שיוכלו למלא תפקיד זה, הם צריכים (באופן סמלי) מקום, אשר יאפשר להם נקודת תצפית , הם צריכים מקום מורם ממנו משתקפות התרבויות והדתות השונות בעולם. (בנקודה זו חשוב להעיר כי עמדה זו המצויה באופן סימבולי בנקודת תצפית גבוהה אינה הופכת את היהודים ל"טובים יותר" מבחינה מוסרית. עם זאת עמדה זו יכולה להניעם לכיוון שבו יתפתחו בהם תחושת הרגישות העצמית ויכולת ההקשבה תכונות אשר באופן ברור היו בעם היהודי בעברו ההיסטורי. תכונות אשר בעמדת העם היהודי במהלך השנים באה לידי ביטוי והתקבלה בכל מקום בעולם.)

 

תפקידו ומעמדו הרצוי של בית המקדש היהודי כיום:

היהודים חולמים כי המשיח יקים את בית המקדש החדש לאחר שיבוא. מכיוון שנוצרים ומוסלמים לא מאמינים פחות בבואו של המשיח , חייבת להיות ביאת המשיח זהה לכל שלושת הדתות.

בית המקדש החדש שיביא המשיח לא יהי לכן זהה בתפקידו לזה של בתי המקדש בעבר. בעבר היה בית המקדש מותאם לצרכי התקופה, וגם בית המקדש כיום צריך להתאים לתנאים השונים בעולם כיום שאינם זהים לעבר. כפי שנאמר הוא צריך להוות מקום קדוש לכל הדתות. קרוב לודאי שהוא לא יהיה מקום קדוש רק ליהודים, אלא לפחות קדוש גם לשאר הדתות האברהמיות.

המקום של המבנה ל"עם הנבחר" יהיה בודאי יוצא דופן ומרשים, כפי שהיה בעבר. כסמל לנקודות המבט המורמות אליהן צריך העם הנבחר לשאוף צריך קודש הקודשים להיות במקום המאפשר נקודת תצפית, עמדה "מעל לפני הקרקע". כל זאת ללא קשר אם הקדושה הכוללת נתמכת מן האדמה או מעופפת בחלל האוויר כמו צפלין.

כדי לממש את כוונת המיסד שלו אברהם צריך קודש הקודשים להיות מוקם מעל המקום בו נערך מבחנו הסופי של אברהם, כלומר עקדת יצחק. מקום זה הוא מעל כיפת הסלע ומעל המקום הקדוש בו היה ממוקם בית המקדש התנכי. יש להעדיף את המקום של המבחן האחרון של אברהם, כלומר מעל כיפת הסלע ומעל קודש הקודשים של בית המקדש האחרון.

בהתאם לזאת יכול פני השטח הנוכחי של הר הבית להשאר כפי שהוא כיום ללא שום שינוי המבנה בו יהיה חייב על ידי "העם הנבחר" אפילו להיות מוגן באופן מיוחד משום שהוא מסמל את המסירות, אשר הינה הבסיס לכל הדתות האברהמיות.

 

על פי עדות של שלושת הדתות יציל המשיח את כל העמים, והוא יביא את כולם לירושלים על מנת לחלוק לאלוהים המשותף את הכבוד. במקום לגנות אותם, יבטא המשיח את הערכתו לצורות השונות של עבודת האלוהים שהתקימו במהלך השנים. הוא יעריך את התחרות התמידית שהובילה לסיפורים והמסורות השונות שפיתחו הדתות האברהמיות במהלך השנים בהתאם לצרכים של התקופות השונות.

באתו אופן יכובדו ההבדלים הקיימים לגבי התפישה של המקדש החדש. לכן צריכים להתחשב בבניין המקש החדש בכל נקודות המבט של הדתות, כולל את העמדות המתנגדות להקמת בית המקדש. גם עבורם צריך בית המקדש להיות סמל הסובלנות כמו גם עבור הדתות האחרות ועבור מגוון הדעות בתוך ה"עם הנבחר".

גם אם הדבר יקשה על היהודים האורטודוקסים לדמיין את התמונה הזאת של בית המקדש, אשר אינה מוצגת בהלכה, הם יכולים להתייעץ ליצור תרגיל מחשבתי של ויזואליזציה של המבנה. יש כמובן לקחת בחשבון את ההפתעות שיביא המשיח. זה יוכל לעזור למשיח אילו המבנה יהיה מכלול של מורכבות וירטואלית אשר ניתן להשוותה עם המורכבות של הקבר הקדוש משום שאת האמת לעולם לא יהיה ניתן ליצג בפסקה אחת. רק המגוון יכול להיות מיוצג באופן אמיתי.

זוהי הנקודה בה שנים עשר השבטים ובאים לידי ביטוי במגוון של הסמלים החדשים. באמצעות המגוון תתאחד ישראל מחדש עם העולם ועם הכח המנווט אותה משום שעתה יהיו כולם חופשים ללכת בדרכם שלהם, תהיה אשר תהייה, אם תתאים לאמת הפנימית שלהם. רק אז תוכל ישראל להיות מאוחדת מחדש ואנו נוכל להיות מאוחדים עם העולם ועם הכח המוביל עולם זה. רק אז נוכל אנחנו להיות שוב חופשיים לעקוב אחרי הנתיב העצמי הייחודי של כל אחד מאיתנו, יהיה אשר יהה, אם הוא מבטא את האמת הפנימית שלנו.

ברגע שהיהודים יוכלו לדמיין את תמונת המקדש המורם יהיו שלושת הדתות יכולות להעלות על דעתם את הקמתו של מקדש משותף במקום של הנבואה ואז הם יוכלו לבוא ...

 

 

החלק הנוצרי של החזון

במהותה מתקיימת הנצרות על האמירה, כי "הצלוב" הוא ביטויו של "בן האלוהים" שהוא ממלא את ציר העולמות. בו זמנית הוא גם מציג את הדרך אל השמיים. היות וישוע הנוצרי עצמו נקרא "בנו של האדם" (ולכך שאפו גם אלו אשר הלכו בעקבותיו), כך צריך להיות הציר של פרויקט זה ציר אנושי: ציר האנושיות.

הציר יבוא לידי ביטוי במודל הארכיטקטוני אשר בו כיפת הסלע צריכה להשתקף במודל של הפלטפורמה העליונה, על מנת לייצג ציר זה מבחינה ארכיטקטונית וכביטוי סמלי לעלייה של מוחמד השמיימה. כך יתן ציר זה למחשבות של האנשים לרחף במעגלים סביב השאלה, מה היא המשמעות האמיתית של אנושיות ועל ידי כך את האפשרות לקבל הנחיה מתוך האמת הפנימית ביותר. זוהי גם האפשרות לנצל את הפוטנציאל היוצר ולסמוך עליו. באופן שיהיה זהה בדיוק לדרך של שאברהם, ישוע הנוצרי ומוחמד ישמו בעצמם והלכו בעקבותיו. זוהי אינה פריווילגיה בכל מצב רוחני להסכים, זוהי המצווה של כל אחד מהאנשים על פי המצוות.

זהו התפקיד ההיסטורי של הנצרות. כמו בעבר תפקידה של הנצרות צריך להיות מקובל על ידי שתי הדתות האחרות וזאת מבלי שהיהודים יהיו צריכים לקבל זאת שישוע הנוצרי המשיח היה באמת המשיח האמיתי או שלאלהים היה בן ובלי שהמוסלמים יהיו חייבים להאמין שלאלוהים היה רק בן אחד. כולם צריכים לקבל רק את מה שהתנ"ך אומר לגבי בריאת האדם "בצלמו ובדמותו" של האלוהים כהעתק "שלו עצמו". עובדה זו מעידה על כך שאלוהים מבטא עצמו באמצעות בני האדם, כי אפשרי להבחין בהתגלות זו ומתוך מציאות זו לחיות.

מבחינה ארכיטקטונית מצוינת הנצרות על ידי הסמל של הצלב הנוצר מהשילוב של הפלטפורמה עם הציר הניצב אליה. ציר זה מסמל את החיבור בין שמים וארץ ובו זמנית את הקימה לתחיה של ישוע הנוצרי ואת עליתו לשמים של הנביא מוחמד. המקום של הנוצרים תלוי, פשוטו כמשמעו, במקום של היהודים. תלות זו מסמלת גם את העובדה כי ההתגלות הנוצרית תלויה בעם האלוהים של הברית הישנה.

 

המסקנות:

באופן זה יכולה כל דת משלושת הדתות להיות מוצגת על פי מקומה היחסי לדתות האחרות ובו זמנית יכולה כל אחת מהן להתפס כמבטאת היבט אחד מהיחסים בין הבורא ובני האדם היבט שתקף באופן מוחלט. מגוון היחסים בין האדם לכח הבריאה מתגשם בהם. באופן זה יכולות שלושת הדתות להעשיר זו את זו, כך שישרור בינהם כבוד הדדי מתוך עצמו.

התוצאות יהיו שיתוף פעולה וצורה חדשה של אינטגרציה, אשר בה שומר כל חלק על זהותו העצמית בלי להצטרך לוותר ובלי לקחת משהו מדת אחרת. גם הצורך להלחם יהפך למיותר, משום שכל חלק ירגיש מועשר מהאחרים.

באופן טבעי יהיה חלק מיותר. אולם מה שיהפך למיותר הוא תחושת ההתנשאות המלכותית בתודעת בני האדם, אשר חושבים שכל האמת מצויה בידיהם. מה שיחסר הוא שגיון התעתועים, שמתבטא ברצון להיות טוב יותר מאחרים או להיות רשאי להרוג את אלו שאינם חושבים כמוהו.

מה שנשאר הוא מה שחשוב בכל דת: האדם שזוכה להכרה כי יש בו מן האלוהות ומכיר בכך שגם חבריו בני האדם חולקים באלוהות ונוהג בהם בהתאם.

למקום זה מובילות באופן ברור הדרכים המסורתיות, גם אם לא נזכרים באופן קבוע שהם יוצרים את התמונה הכוללת ביחד.

 

 

 


לצורך סיכום וסקירה כוללת מוצגת הדיאגרמה הבאה:

היחסים הרוחניים בין שלושת דתות אברהם והסידור הסמלי בתוך החלל בינהם על הר הבית ובית המקדש החדש המבוקש בירושלים: